תהלים לד:כא

טענת הרבנים האנטי מיסיונרים:

יוחנן מנסה להציג את ישוע כשה המושלם, שה עולה לא-לוהים אשר מכפר על חטאי העולם, ואחר כך הוא מנסה לקשר נקודה זאת לחג הפסח היהודי. הוא אפילו כותב שישוע מת בחג הפסח, בעוד ששאר הבשורות מציינות שישוע מת יום לאחר מכן. יוחנן יט: 36-32 מספר שמנהג החיילים הרומים היה לשבור את רגלי קורבנות הצליבה כדי לזרז את מותם, אך הם לא נהגו כהרגלם עם ישוע מכיוון שהוא כבר היה מת בעת שבאו לשבור את רגליו. יוחנן מצטט בהקשר זה את התנ”ך לאמר:

“כי זאת היתה למלאת הכתוב ועצם לא-תשברו בו.” (יוחנן יט: 36 , הברית החדשה מתייחסת כאן לפסוקים משמות יב:מו, במדבר ט:יב ותהילים לד:כא).

שימו לב באיזו נוחות שינה יוחנן את משמעות הפסוק כולו על ידי שימוש בפסוק זה כנבואה על ישוע. הפסוק בשמות יב:מו מתייחס לשה הפסח: “ויאמר יהוה אל-משה ואהרן, זאת חקת הפסח… בבית אחד יאכל, לא-תוציא מן-הבית מן-הבשר חוצה; ועצם לא תשברו-בו.” (בשה העולה). הפסוק בספר במדבר ט:יב שוב מתייחס לשה הפסח: “לא-ישאירו ממנו עד-בקר, ועצם לא ישברו-בו; ככל-חקת הפסח יעשו אתו.” בתהילים לד:כא כוונת דוד היא שאף אחד אינו הופך להיות צדיק נהדר ללא מעידות. ככתוב: “רבות רעות צדיק; ומכלם, יצילנו יהוה: שמר כל-עצמותיו; אחת מהנה, לא נשברה.”

אין פה שום אינדיקציה שמזמור זה הוא מזמור נבואי או שהוא נועד לשמש כנבואה על ישוע. בנוסף לזאת ישוע נפסל פיזית כקורבן פסח משום שהיה על נקבת הכבש להיות “ללא פגם.” ישוע נפצע, הולקה והושחת.

תגובת הדבר:

אנא עיין במאמר “ארבעת הצורות בהן הברית החדשה משתמשת בפסוקים מהתנ”ך” יוחנן יט:36-32 הוא דוגמה של נבואה מילולית והתגשמות סוגית-רמז.

כמו במקרה של הושע יא:א (ראה מתי ב:15) אין זו נבואה בפני עצמה. הושע יא:א, שמות יב:מו ובמדבר ט:יב דוברים באופן מילולי על אירועים היסטוריים. עם זאת, בתור יהודי שחי במאה הראשונה יוחנן הבין שהאירוע ההיסטורי רומז על אירוע גדול יותר. קרבן שה הפסח עצמו הוא סימן מבשר לשה חשוב יותר-שה הא-להים, הלא הוא המשיח. יוחנן מתקשר את הבנתו של משמעות שה הפסח. הגאולה מעבדות במצרים מרמזת על גאולה גדולה יותר- הגאולה מעבדות לחטא. הוא מבקש מהקורא לחשוב על שה הפסח מנקודת מבט פילוסופית סמלית. הוא לא מנסה להטעות אף אחד. הוא פשוט פועל במסגרת הנורמות המקובלות של פרשנות בת זמנו. סוג זה של פרשנות אינו יוצא דופן כלל בקרב רבנים ופרשנים ביהדות.

פרשנות רמז היא מקובלת כגישה תקיפה להבנת התנ”ך. יוחנן מכוון את הקורא לשקול את שמות יב:מו ובמדבר ט:יב כרמזים למשיח. אנו מסכימים עם הטענה של הרבנים האנטי מיסיונרים בנוגע לתהילים לד:כ. אין התייחסות ישירה בברית החדשה לתהילים לד:כ. הפסוק ביוחנן יט:36 הוא התייחסות ישירה לשמות יב:מו ו/או במדבר ט:יב, אך לא מדובר כאן בציטוט של תהילים לד:כ. יכול להיות שתהילים לד:כ היה בדעתו של יוחנן, אך אין הוא זקוק לפסוק זה כדי לבסס את הטיעון שלו.

ההפניות המקשרות פסוקים שונים במקרא, המופיעות לעיתים בכתבי קודש מודרנים לצד פסוקים אחרים, נועדו לסייע בלמידת המקרא. אך ההפניה עצמה אינה דבר ה’ ואינה כתובה בהשראת רוח הקודש, לכן ראוי וצריך לבדוק ולוודא שהיא אכן תקיפה. יש אנשים שמרחיקים לכת בכל הנוגע לנבואות משיחיות ומגיעים לפרשנות שפשוט אינה מוצדקת. עם זאת, אפשר לייחס את תהילים לד:כ לישוע, אם מפרשים את הפסוק על פי דרך דרש כלומר-נבואה מילולית וישום. בעת שיש אף נקודה אחת של דמיון, אפשר לישם את הפסוק על ישוע על פי פרשנות דרש. נקודות הדימיון של ישוע לשה הפסח הם שישוע היה ההתגלמות של איש צדיק, ועצמותיו לא נשברו. כמובן שאנו לא נתנגד לאדם שעושה הקשר זה, אך אין זה הכרחי ואולי אפילו אינו חלק מטענת יוחנן.

אנחנו חייבים שלא להסכים עם הטענה האנטי מיסיונרית, הטוענת שישוע היה פסול מבחינה פיזית כשה הפסח. קודם כל, בשמות יב:ה מצויין שה זכר בניגוד לטענת הרבנים האנטי מיסיונרים שמדובר בנקבה. השה נבחר בעשירי לחודש ניסן ונבדק ונשמר עד הארבעה עשר לחודש וביום הזה הוא הוקרב. שימו לב שהשה היה בלי מום עד העת בה הוא נהרג. עצם מעשה ההקרבה, שחיטה על ידי שיסוף גרונו של השה, בהחלט גורמת לפגם בשה.

במקביל, ישוע נכנס לירושלים כשה הפסח המושלם הנכנס לבית בעשירי לחודש ניסן (מתי כא, מרקוס יא, לוקס יט) והתקבל כמשיח בן דוד. לאחר מכן הוא עבר בדיקה והערכה של פגמים על ידי הפרושים, הצדוקים, הסופרים וההרודיאנים עד הארבעה עשר לחודש ניסן. על ידי מענה לכל השאלות והמבחנים שלהם, ישוע הראה שהוא היה ללא כל פגם לגבי תורתו ולגבי אופיו. לאחר מכן, ישוע חגג את הפסח עם תלמידיו ומיד אחר כך החל תהליך ההוצאה להורג. ממש כשם ששה הפסח היה ללא פגם פיזי עד שתהליך הוצאתו להורג החל, כך היה ישוע בלי כל פגם, פיזי או רוחני עד שתהליך הוצאתו להורג החל.

תהליך הריגתו בהחלט כלל פציעה, הצלפה, והטלת מום. שיסוף גרונו של השה מקבילה להתעללות שישוע סבל שהגיעה לשיאה בעת הוצאתו להורג ומותו. יש מחלוקת רבה סביב ההבדל שלכאורה קיים בין שלושת הבשורות הראשונות לבין בשורת יוחנן בנוגע ליום מותו של ישוע. אנו חשים שהעמדה הטובה ביותר היא העמדה בה נוקט החוקר המשיחי-יהודי הידוע והחכם, ד”ר אלפרד אדרשים, בספרו הקלאסי “חייו ותקופתו של ישוע המשיח”. הוא קובע את הנקודה בה כל הבשורות נמצאות בהרמוניה-ישוע חגג את הפסח.

נקודת המחלוקת סובבת סביב העובדה שעל פי הבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס, לוקס) נראה שישוע מת בחמש-עשרה לחודש ניסן בעוד שעל פי בשורת יוחנן נראה שהוא מת בארבע-עשרה לחודש. ד”ר אדרשים מתמודד עם המחלוקת באופן ישיר בציטוט הבא:

“כתוב שאותם אלו שהביאו אותו לא יכלו עצמם לבוא בשערי הארמון, “והמה לא נכנסו שמה למען אשר לא-יטמאו כי אם-יאכלו את-הפסח.”

 

“פסוקים מעטים עוררו מחלוקת רצינית יותר מפסוק זה. אפשר לומר לפחות שני דברים בוודאות. הכניסה לבית של עובדי אלילים, על פי הכתוב בספר ויקרא, טימאה את היהודי למשך כל אותו היום כלומר עד הערב. העובדה שכך נטמאו מבוססת בברור בברית החדשה (מעשי השליחים י:28) ובמשנה, אם כי הסיבות שלה עשויות להיות שונות[a]. האדם שעל פי התורה כך נטמא היה מכונה “טבול יום”. נקודה נוספת היא שאדם שהפך כך לטמא למשך היום, לא היה פסול מאכילת שה הפסח, מאחר והארוחה התרחשה אחרי הערב, כלומר בתחילתו של יום חדש על פי ההלכה. למעשה, הדבר מתועד בברור שטבול יום, כלומר היהודי שנטמא במשך היום היה טובל בערב, ואז משתתף בסעודת הפסח. מאורע קשור הוא המעשה במספר החיילים ששמרו על שערי ירושלים ונטבלו ואכלו את שה הפסח. מכאן נובע, שחברי הסנהדרין הללו לא יכלו להיכנס לארמונו של פילטוס כי על ידי כך מעשה זה הם היו פוסלים את עצמם מאכילת הפסח.

 

“הנקודה החשובה היא: מכיוון שסופרים רבים פירשו את המונח “פסח” כמונח המתייחס לסעודת ערב הפסח, הם טענו שעל פי ארבעת הבשורות, אדוננו לא אכל את קרבן הפסח בערב שלפני, שאם לא כן אזי משמע שהבשורה הרביעית לא תואמת את שאר הבשורות בעיניין זה. אך מהסיבה שציינתי מעלה אי אפשר להתייחס למונח פסח כמונח הדובר על סעודת ערב הפסח בלבד, נותר לנו רק לברר אם המונח אינו דובר גם על עולות אחרות. ובמקרה זה גם התנ”ך (דברים טז:א-ג; דברי הימים ב’ לה:א, ב, ו, יח) וגם כתבי קודש יהודים[b], מורים שהמונח “פסח” דובר לא רק על קרבן הפסח, אלא על כל עולות הפסח, ובמיוחד על קורבן המכונה “חגיגה”, או “שלמי חגיגה” (אותו מקריבים בשלושת הרגלים). על פי החוק קרבן[d] החגיגה הובא ביום טוב הראשון של חג הפסח[c]. הוא הוקרב מיד לאחר תפילת שחרית, ונאכל באותו היום, ככל הנראה מתישהו לפני הערב. אותו הערב בו, כפי שנראה, טקס אחר דרש את תשומת הלב הציבור. לפיכך אפשר בהחלט להבין שחברי הסנהדרין היו נמנעים מלהיטמא לא לפני ערב חג הפסח, אלא ביום הפסח הראשון, מכיוון שאז הם יהיו טמאים עד הערב, ועקב כך לא רק שישאו באי נוחות של טומאה ביום החג הראשון, אלא אף לא יוכלו להעלות את הקורבנות שהיו חייבים בהם ביום הראשון לחג, קרבנות הפסח ושלמי החגיגה. יש לנו שני חוקים: אדם לא יכול במצב של טומאה להעלות את שלמי החגיגה; ולא ניתן לאדם להקריב את שלמי החגיגה באמצעות מישהו אחר הלוקח את מקומו “.[1]

לסיכום טיעוניו של ד”ר אדרשים, כל הבשורות מתעדות שישוע נצלב בחמישה עשר לחודש ניסן. הבלבול נובע מפרשנים שאינם מכירים את המונחים היהודיים ואת שירותי המקדש. הטעות נעוצה בחוסר ההכרה שהמונח “הפסח” המצויין ביוחנן יח:28 הוא מונח כללי המתייחס לכל קורבנות הפסח, כולל שלמי החגיגה. הכוונה ביוחנן יח:28 היא לקורבנות החגיגה. קורבנות החגיגה הועלו בחמישה עשר לחודש לניסן ונאכלו ע”י הכהנים מאוחר יותר באותו היום. קורבן החגיגה הוא הקרבן לשמו הם נמנעו מלהיטמא, לא קרבן שה הפסח.

כל עוד אנו מבינים נקודה זו, הבעיה שצצה לכאורה, נפתרה. ישוע מת בחמישה עשר לחודש ניסן. כל ארבעת הבשורות תואמות בעניין זה. ישוע הוקרב במקביל לשה הפסח. שה הפסח היה שה זכר, שנבחר בעשירי לחודש ניסן, ונבדק עד הארבע עשרה לחודש ניסן, נמצא ללא פגם, ונהרג. ישוע גם היה זכר, שהובא לירושלים בפני בני ישראל בעשירי לניסן, נבדק על ידי ההנהגה הפוליטית והדתית עד הארבע עשרה לחודש ניסן, נמצא ללא פגם, ונהרג.

לא פלא שהיהודים המשיחיים מהמאה הראשונה, אשר חברו את הברית החדשה, ראו בו את התגלמות שה הפסח האמיתי (מעשי השליחים ח:32 ; פיטר א’ א:יט; התגלות פרקים ה,ו,ז,ח,יב,יג,יד; הראשונה אל הקורינתים ה:7 ואילך).

  1. ^ Marginal note: Ohol. xviii. 7; Tohar. vii. 3
  2. ^ The subject has been so fully discussed in Wieseler, Beitr., and in Kirchner, Jud. Passahfeier , not to speak of many others, that it seems needless to enter further on the question. No competent Jewish archaeologist would care to deny that “Pesach” may refer to the “Chagigah,” while the motive assigned to the Sanhedrists by St. John implies, that in this instance it must refer to this, and not to the Paschal Lamb.
  3. ^ Marginal note: Chag. i. 3
  4. ^ *But concession was made to those who had neglected it on the first day to bring it during the festive week, which in the Feast of Tabernacles was extended to the Octave, and in that of Weeks (which lasted only one day) over a whole week (see Chag. 9 a; Jet. Chag. 76 c). The Chagigah could not, but the Paschal Lamb might, be offered by a person on behalf of another.
  1. ^ Edersheim, Alfred, The Life and Times of Jesus the Messiah (electronic ed., 2002, E4 Group), p. 593