טענת הרבנים האנטי מיסיונרים:
תהילים טז:ט-י:
“”לכן שמח ליבי ויגל כבודי; אף-בשרי, ישכן לבטח: כי לא-תעזב נפשי לשאול, לא-תתן חסידך, לראות שחת.”
פסוק זה מוצא מהקשרו בטענה שהוא דובר על ישוע ותחייתו מן המתים.
מדוע אתם לא ממשיכים לקרוא את הפסוק הבא? אולי מפני שאם תעשו זאת תראו בברור שדוד דובר על עצמו ולא על ישוע.
תהילים טז:יא:
“תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח.”
דוד אומר שהוא שמח לבב מכיוון שכל עוד הוא בחיים הוא ישכן לבטח כי ה’ יגן על בשרו מכל פגע. אם בפסוק י’ אינו דובר על ישוע אלא על דוד, איך יוכל פסוק יא’ לדבר על ישוע?
תגובת הדבר:
ישנן מספר נקודות משמעותיות בהם אנו מסכימים עם הרבנים. ראשית, עלינו לבדוק את ההערות הקודמות תחת הכותרת “ארבעת הצורות בהן הברית החדשה משתמשת בפסוקים מהתנ”ך.” נאמר שם שהברית החדשה משתמשת בעקביות בפסוקים מהתנ”ך בארבעה אופנים. זוהי דוגמה של נבואה מילולית והתגשמות סוגית-רמז. מספר הערות מתוך “פרשנות מסבירות את הפסוקים האלו היטב. ( The Bible Knowledge Commentary) ” ידע המקרא “פרשנות ידע המקרא” נכתבה על ידי, חכמים מלומדים ושמרנים מדאלאס. בית הספר לתיאולוגיה בדאלאס הינו בית ספר עצמאי, שאינו מסונף עם כל זרם מסויים באמונה והינו איתן מאוד מבחינה תיאולוגית.
“דוד היה סמוך ובטוח שה’ ישמור על חייו בעת סכנת מוות. הוא שמח כי ה’ איפשר לגופו לשכון לבטח גם בעת שהתעמת עם המוות. הסיבה שהוא יכול לשכון לבטח היא שה’ לא ינטוש אותו אל הקבר, ולא יתן לחסידו לראות שחת. פסוק זה מתייחס לדוד, אשר מתאר את עצמו כ”חסיד” א-לוהים, כלומר, אחד הקדושים של ה’ (ראה פס’ ג). הוא התנחם בעובדה שא-לוהים באותה העת לא איפשר לגופו למות ולהירקב בקבר כלומר הצילו ממות. למעשה, ה’ גרם לו לדעת את ארח החיים ולכן הוא מצפה לחוות שובע שמחות בנוכחות ה’ (ראה פס’ יא). ”
“פסוקים ח-יא צוטטו על ידי פיטר בחג השבועות (מעשי השליחים ב: 28-25 ) ותהילים טז:י צוטט על ידי שאול באנטיוכיה (מעשי השליחים יג: 37-35 ) בהקשר לתחייתו של ישוע המשיח. אם כן דבריו של דוד הם גם רמז; הם התעלו מעבר לחיי דוד והפכו לנכונים מבחינה היסטורית במשיח ישוע. הגנה מפני השחת בשאול הקבר הוא דבר שהתגשם בחיי דוד וישוע, אלא שבדוד הגנה זו התגשמה כהצלה ממוות בעוד שבישוע הגנה זו התגשמה בתחייתו מן המוות.”
עכשיו עלינו לקרוא את מעשי השליחים ב: 32-25.
פיטר כותב:
“כי-דוד אמר עליו שויתי יהוה לנגדי תמיד כי מימיני בל-אמוט: לכן שמח לבי ויגל כבודי אף-בשרי ישכן לבטח: כי לא-תעזב נפשי לשאול לא-תתן חסידך לראות שחת: תודיעני ארחות חיים שבע שמחות את-פניך: אנשים אחים הניחו לי ואדברה אליכם כאשר עם לבבי דוד אבינו מת ונקבר וקבורתו אתנו היא עד-היום הזה: והוא נביא וידע את-השבועה אשר נשבע לו האלהים (להקים את המשיח כפי הבשר) מפרי חלציו להושיבו על-כסאו: לכן בחזותו למרחוק דבר על-תקומת המשיח כי לא-נעזבה נפשו לשאול וגם-בשרו לא-ראה שחת: הוא ישוע אשר הקים אלהים מן-המתים ואנחנו כלנו עדיו”:
קודם כל, שימו לב שפיטר מצטט את פס’ יא (מעשי השליחים ב: 28 ). הוא רואה בפסוק זה שייכות לטיעון שלו ולכן הוא כולל אותו. הנקודה העיקרית שלו היא שלא יכול להיות שמזמור זה התגשם לחלוטין בדוד. מדוע? כי הגוף של דוד כן ראה שחת וריקבון בסופו של דבר בעת שדוד מת. לא יכול להיות שדוד מתייחס בדבריו רק לעצמו. דבריו של דוד מתעלים מעבר לחוויה האישית של דוד. לעומת זאת, פיטר כבר היה חלק מאירוע אחר שמתאים באופן מילולי למילים של דוד ללא סייג. לכן, בדעתו של פיטר, דברי דוד מבשרים על מה שקרה לישוע. דוד היה נביא שהביט קדימה אל המלך המשיח.
בואו נראה מה יש לשאול לומר במעשי השליחים יג: 37-35:
“על-כן אמר גם-במקום אחר לא-תתן חסידך לראות שחת: כי דוד בדורו שרת את-עצת האלהים ויגוע ויאסף אל-אבותיו וירא את-השחת: ואשר האלהים הקים אותו הוא לא-ראה השחת:”
שים לב ששאול לא מצטט את פסוק יא. הוא לא רואה צורך בפסוק יא לטיעון שלו. עם זאת, הנקודה שלו היא עדיין זהה לנקודה של פיטר (פסוק 37 ). גם שאול אומר שאין אנחנו יכולים להגביל את הכתוב במזמור זה לדוד משום דוד אינו תואם את הכתוב. דוד בסופו של דבר ראה שחת. לעומת זאת, ישוע מעולם לא חווה שחיתות פיזית מכיון שהוא קם לתחייה. שוב, זוהי נבואה מילולית עם התגשמות סוגית-רמז.
שניהם טוענים מהקטן לגדול. דוד ניצל באופן זמני מן הקבר במהלך חייו אך בסוף מת והגיע לקבר וגופו ראה שחת. זה הקטן. לעומת זאת, ישוע לא ראה שחת בקבר מכיוון שהוא קם לתחייה. זה הגדול יותר.
לבסוף, המילה שאול, משמעה מקומם של המתים, הקבר, הבור, העולם התת קרקעי. המילה שחת משמעה גם בור וקבר, וגם הרס וקלקול.
היהודים המשיחיים מהמאה הראשונה לספירה, פיטר ושאול, כמובן הבינו את המילה כמונח הדובר על קלקול הרס וריקבון. הבחירה היא בידי אלו הקוראים את המסר שלהם להחליט אם הם מסכימים או לא. עם זאת, לא נראה שיש ההבדל עצום בין בור ושחת. ישוע גבר גם על הבור וגם על השחת באמצעות תחייתו. דוד בסופו של דבר ירד לבור וגופתו הושחתה. עם זאת, נפשו של דוד לא ננטשה אל העולם התחתון בגלל היחסים האישיים שלו עם ה’ והאמון שלו בו. הגוף הגשמי של דוד עלול להיות אבק היום, אך נפשו חיה, והיא חווה את תהילת ה’ ברגע זה ממש.