ישעיהו נ”ג:10

טענת האנטי-מיסיונר:

ישעיהו נ”ג:10:

“וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי–אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח.”

הקטע הזה אינו מתייחס לישוע, כמוכן לא היו ילדים לישוע, לכן כל התייחסות לזרעו אינה תקפה.

תגובת “הדבר”:

בנוגע לעניין האבהות של ישוע, הוויכוח הוא סביב המושג “זרע”, והשאלה היא האם הוא זוכה בכתובים לשימוש מטאפורי, או האם הוא מוגבל אך ורק לשימוש מילולי. אם יש תקיפות לשימוש מטאפורי של המושג, אז ה-“זרע” של העבד הסובל המופיע בישעיהו נ”ג:10 עלול לכלול צאצאים רוחניים או תלמידים, לעומת צאצאים בפירוש המילולי של המושג. אם לא ניתן לפרש את המושג באופן מטאפורי, אז זוהי התייחסות לילדים הנולדים לעבד הסובל.

ראשית, הבה ניקח בחשבון את הקונטקסט של ישעיהו נ”ג:10. שאלת המפתח היא: “איך יתכן ואיש מת, המשמש כקורבן אָשָׁם (פס’ 10), יכול לראות את ילדיו הממשיים, ולהאריך את ימיו?” קהל רב של פרשנים יהודיים מכובדים מאשרים שהעבד הסובל המופיע בישעיהו נ”ג:10 אכן מת בפסוקים 8-10 (ראו The Suffering Servant of Isaiah, Driver and Neubauer, pages lxx-ixxii). הדרך היחידה בה זה יכול לקרות מחייבת את תחייתו של העבד מהמתים. לכן, קורה כאן משהו מעבֶר לרגיל. אלוהים מתערב כאן באופן נִסי. עלינו לשים לב לאפשרות שמשהו גובר כאן על רצף אירועים נורמלי או טבעי. יתכן והכוונה היא לא לצאצאים ממשיים של העבד. הקונטקסט תומך בפירוש מטאפורי של המילה “זרע”.

שנית, תנו לי להסביר את פירוש המילה “זרע”:[1]

  1. היא יכולה להתייחס לזריעת זרעים, כמו בחקלאות (ראו לדוגמא בראשית מ”ז:24).
  2. לעתים קרובות המילה מתייחסת לזרע ממשי אשר נטמן באדמה (ראו לדוגמא בראשית מ”ז:19).
  3. מדי פעם, המושג מתייחס לנוזל הזרע (ראו לדוגמא ויקרא ט”ו:16).
  4. לעתים קרובות המילה מתייחסת לצאצאים (ראו לדוגמא בראשית ד’:25).
  5. לבסוף, משתמשים במילה זו כדי לזהות קבוצות ופרטים המאוחדים ע”י תכונה משותפת (ראו לדוגמא משלי י”א:21).

כבר הופיעו מספר מקרים של שימוש מטאפורי. ברור מאליו ששימוש מספר 1, זריעת זרעים, אינו מתייחס ל-“צאצאים ממשיים”.

תחת שימוש מספר 2 אנו מגלים שימוש סמלי או מטאפורי גם כן. עבודת האלילים של יהודה מֻשווית לזרע בישעיהו י”ז:11. בתהילים קכ”ו:6, העושר של ציון מֻשווה לזרע ולאלומות (ראו גם יחזקאל י”ז:5).

שימוש מטאפורי מובן-מאליו נוסף הוא שימוש מספר 3, כאשר זרע מתייחס ל-“נוזל הזרע”, לעומת צאצאים ממשיים.

שימוש מספר 4 הוא השימוש שהאנטי-מיסיונר רוצה להדגיש. זרע לעתים קרובות מתייחס לצאצאים ממשיים, איך אינו אומר אך ורק זאת. זוהי העובדה שהאנטי-מיסיונר מנסה לטשטש. היבט ראוי-לציון של השימוש הזה הוא העובדה שהמילה יכולה להתייחס לדורות עתידיים[2] (ראו לדוגמא דברים כ”ח:46). דר’ מייקל בראון, בספרו “Answering Jewish Objections to Jesus” (“תשובות להסתייגויות יהודיות לישוע”), כרך 3, עמ’ 84, כותב: “בקונטקסט של ישעיהו נ”ג:10, הכוונה היא שעבד אדוני יראה דורות עתידיים של בני-עמו משרתים את האדון”. זהו תיאור מאוד מתאים של התגשמות הפסוק הזה בישוע.

לבסוף, השימוש החמישי הוא מטאפורי למדי. דוגמא אחת היא משלי י”א:21. אם תראו במשלי י”א:21 פירוש מילולי של “צאצאים ממשיים”, הכוונה תהיה שהצאצאים הממשיים של איש רשע ייענשו אפילו אם הם חיים באופן צדיק. למה? מכיוון שאינם ילדים של איש צדיק. זה יכריח אותך לפרש את משלי י”א:21 כלימוד המציין שעונש או ישועה נקבעים ע”י אבות, לא משנה מה מצב הצדקה האישית שלכם. כמובן שזהו פירוש מגוחך אשר מבוטל לגמרי ע”י חייהם של צדיקים בעלי אבות רשעים. מלך חזקיה הצדיק, הצאצא הישיר של מלך אחז הרשע, עולה למחשבה, יחד עם יחזקאל י”ח:20:

הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת: בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹ ן הָאָב, וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹ̜ן הַבֵּן–צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה, וְרִשְׁעַת רשע (הָרָשָׁע) עָלָיו תִּהְיֶה.

בניגוד, לפי משלי י”א:21, הצדיק ייוושע, מכיוון שהוא מזוהה ומאוחד עם קבוצה בעלת תכונה משותפת. במקרה הזה, הוא נחשב להיות מבני הצדיקים לא בהכרח בגלל שאביו היה צדיק, אלא בגלל שהוא מחזיק באותה תכונה משותפת של אלה אשר חיים לפי הסטנדרטים של אלוהים.

בנוסף, ההיבט המטאפורי של “זרע” הוא כלי פרשני שגם החכמים הקדומים ניצלו. בספרו “The Rabbinic Messiah” (“המשיח הרבני”), טום האקל מציין את האופי המטאפורי של בראשית ג’:15. בבראשית ג’:15, נאמר שתהיה איבה בין זרע האישה לבין זרע הנחש. בתרגום הירושלמי האישה מסמלת טוב והנחש מסמל רשע.

פירוש ספורנו גם כן ראה את הנחש באופן מטאפורי. בפירוש שלו הנחש מסמל את היצר הרע. עכשיו, טוב, רע, והיצר הרע הינם מושגים אבסטרקטיים אשר אינם נושאים צאצאים, אלא במובן המטאפורי. כתוצאה מכך, הרבנים עושים שימוש במובן המטאפורי בפרשנות שלהם. ובדרך אגב, בראשית ג’:15, לפי התרגומים, מקושר ע”י הרבנים לביאת המשיח.

שימוש מטאפורי נוסף של “זרע” מקושר עם בראשית ד’:25. שם, כאשר חווה ציינה: “כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר–תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.” הרבנים אומרים שהיא רמזה למשיח (Jewish Encyclopedia, Internet Edition, Article: Seth). הרבנים אומרים ש-“זֶרַע” אינו התייחסות לשת, הצאצא הממשי של חווה, אלא רמז למשיח.

לבסוף, תנו לי לצטט שוב מדר’ בראון (עמ’ 84):

…חולשתה של הטענה הזו נראית כאשר אנו מגלים שהמסכות היהודית המסורתית סעדיה גאון בכבודו ובעצמו ייחס את ישעיהו נ”ג לירמיהו הנביא, אמנם אלוהים ציווה את ירמיהו לא לשאת אישה או להביא ילדים (ירמיהו ט”ז:2)… ולאחרונה, ישעיהו נ”ג יוחס לרבי מלובביץ’ המנוח, על אף שהוא ואשתו לא יכלו להביא ילדים לעולם.

שני הטיעונים הרבניים האלה מפריכים את האנטי-מיסיונר אשר מציין שעל עבד אדוני לשאת ילדים ממשיים משלו.

אני מקווה שנקודתי כאן ברורה. ההסתייגות הזו של האנטי-מיסיונר היא חסרת בסיס. היא מסתמכת על חוסר-ידע של העברית או מחסור בגישה למשאבים המאפשרים לבחון את ההצהרה הזו יותר מקרוב. מכיוון שניתן לראות את המושג “זרע” באופן מטאפורי, אז ה-“זֶרַע” של העבד הסובל בישעיהו נ”ג:10 יכול להיות צאצאים רוחניים, או תלמידים, לעומת צאצאים ממשיים.

במקרה של ישוע, מה שהתרחש אכן היה בלתי-רגיל. הוא אכן הציע את עצמו כקורבן אשם. הוא למעשה מת וקם מהמתים בדרך נס. היום הוא חי, הוא מאריך ימיו. הוא רואה את תלמידיו, הצאצאים הרוחניים שלו, ורצון אדוני מצליח בידו.

סיכום: לפי הפירוש המהותי של הטקסט, ישעיהו נ”ב ו-נ”ג מתייחסים לאיש המשיחי. העמדה הרבנית המודרנית מציינת שהטקסט של ישעיהו נ”ב ו-נ”ג מדבר על עם ישראל לעומת המשיח האישי. אמנם, הרבנים הקדומים מסכימים עם ההצהרה שלי, למרות העמדה הרבנית המודרנית. העמדה הרבנית הקדומה בעיקרה רואה את ישעיהו נ”ב ו-נ”ג כמתייחס למשיח האישי. להלן מספר דוגמאות כדי לבסס את העובדה הזו:

  • ישעיהו נ”ג:4 – תלמוד בבלי, סנהדרין צח ב

    • למשיח מה שמו דבי רבי שילא אמרי שילה שמו שנאמר (בראשית מט, י) עד כי יבא שילה דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו שנאמר (תהלים עב, יז) יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו דבי רבי חנינה אמר חנינה שמו שנאמר (ירמיהו טז, יג) אשר לא אתן לכם חנינה ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו שנאמר (איכה א, טז) כי רחק ממני מנחם משיב נפשי ורבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו שנאמר (ישעיהו נג, ד) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה…[3]

  • ישעיהו נ”ג:5 – מדרש רבה רות ה ו

    • מדבר במלך משיח גשי הלום קרובי למלכות. ואכלת מן הלחם זה לחמה של מלכות. וטבלת פתך בחומץ אלו היסורין. שנאמר: (ישעיה נ”ג) והוא מחולל מפשעינו.

ישעיהו נ”ב ו-נ”ג מתארים את האיש המשיחי. האיש המשיחי יהיה קורבן-התחליף האולטימטיבי עבור חטא – “קורבן אָשָׁם”. מצטטים מישעיהו נ”ב ו-נ”ג שוב ושוב בברית החדשה. נעשה שימוש בקטעים האלה מכיוון שהמאמינים היהודיים בישוע מהמאה הראשונה ממש הבינו את הפסוק הזה כך. הם ראו בישוע התגשמות מילולית של הציפיה הזו.

  1. ^ Brown, Driver, Briggs. Brown-Driver_Briggs Hebrew and English Lexicon (electronic ed.) Oak Harbor, WA: Logos Research Systems.
    Vine, Unger, White. Vine’s Complete Expository Dictionary of Old and New Testament Words. Nashville: T. Nelson.
    Harris, Archer, Waltke. Theological Wordbook of the Old Testament (electronic ed.) Chicago: Moody Press.
  2. ^שם.
  3. ^ http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A1%D7%A0%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9F_%D7%A6%D7%97_%D7%91