ארבעת הצורות בהן הברית החדשה משתמשת בפסוקים מהתנ”ך

חומר זה הוא נקודת התחלה מומלצת. הוא מכיל מידע חיוני שנפנה אליו לעיתים תכופות.

בקרב היהודים ישנם ארבעה דרכים בסיסיות של פרשנות המקרא. לפי האנציקלופדיה
היהודית הינם:

  1. פירוש מילולי – פשט

    2. גישה זו מיישמת את הכללים המקובלים של דקדוק, סגנון ותחביר כתב המקרא, על מנת להבין את המשמעות המילולית והפשוטה של הכתוב. פרשנות פשט מחפשת את כוונת הכתוב הפשוטה. מתוך ארבעת סוגי הפרשנות, סוג זה הוא המועדף בקרב הרבנים.

    בתלמוד, מסכת שבת פרק ו, דף סג,א גמרא כתוב:

    “אין מקרא יוצא מפשוטו[1]“

    החשיבות שבהצהרה זו נחשפת על ידי רבי אהרון פלדמן בספרו “The Juggler and the King”. רבי פלדמן מתאר את הערה זו “אין מקרא יוצא מפשוטו” כ”ציווי חז”ל”[2], הוא ממשיך ואומר כי זו הצהרה סמכותית של חז”ל לפיה “המובן הפשוט של הכתוב הוא תמיד נכון”[3]. אם כן חז”ל הבינו ששיטת פרשנות זו היא השיטה המועדפת.

  2. פירוש פילוסופי רציונלי – רמז:

    3. שיטה זו שואבת מן המקרא את המשמעות האלגורית של הטקסט. אלגוריה היא משמעות סימלית. הרבנים נוטים לראות סימליות מרובה במקרא. אך רוב פרשנותם הסימלית אינה מסוגלת למצוא בסיס בטקסט. הרוב המכריע של פרשנויות הרמז בידי הרבנים אינו אלא השערות שנונות, מתוחכמות ודמיוניות.

  3. פרשנות מרחיבה – דרש:

    4. שיטה זו בוחרת לקחים חינוכיים ומעשיים המרומזים בטקסט. פרשנות דרש עוסקת בישום מעשי של המקרא בחיי היום יום.

  4. שיטת הפרשנות הרביעית היא הפרשנות המיסטית או האלגורית – סוד:

    5. שיטה זו נוברת ברמזים ובסתרי המקרא בנוגע לטבעו של ה’, נפש האדם וכד’.[4]

גישה זו לפרשנות של המקרא הנה נוזלית ובעלת ארבעה פנים. בנוזלית כוונתי היא שאינה עמידה מאחר וגישה זו מקבלת שניתן להשתמש בכל אחת משיטות הפרשנות הללו בכדי לפרש את אותו הפסוק וכך להסיק את משמעות הפסוק. התוצאה היא שלפי קו מחשבה רבני לכל פסוק ישנם ארבעה משמעויות.

משמעות פשוטה (פשט) מילולית, משמעות מרומזת (רמז) אלגורית, משמעות נדרשת (דרש) בעלת יישום מעשי ומשמעות סודית (סוד) המורה על טבע האלהים.

מחברי הברית החדשה מצוטטים את התנ”ך בהתאם לתרבות וקו המחשבה של התקופה בה הם חיו. התוצאה היא שהם משתמשים בשיטה “נוזלית ובעלת ארבעה פנים” זו ולא בשיטה קשיחה או יחידה. למעשה מתי משתמש בכל ארבעת השיטות, אחת אחרי השניה, בפרק השני בספרו. זה משקף את העובדה שהוא נהג בהתאם לתרבות וקו המחשבה היהודי של המאה הראשונה. במתי ב: 6-5 , הוא מציין את מיכה ה:ב כהתגשמות מילולית, פשט. במתי ב: 15 , הוא מציין את הושע יא:א באופן פילוסופי או כסוג, כלומר משתמש ברמז. במתי ב: 18-17 , הוא מציין את ירמיה לא:טו כדרש. מתי ב: 18-17 הוא יישום מעשי של ירמיה לא:טו. לסיכום, במתי ב: 23 , הוא כותב אמירה מסכמת המכסה את כל מה שהנביאים (בלשון רבים) כקבוצה לימדו בנוגע למשיח. במתי ב: 23 , הוא מתייחס לטקסט מנקודת מבט מיסטית, הוא משתמש בשיטת הסוד.

כל הציטוטים של התנ”ך בברית החדשה תמיד יתאימו לאחד מארבעת הקטגוריות האלו. מכיוון והברית החדשה הוא ספר יהודי שנכתב על ידי יהודים, הוא מאוד עיקבי בדרך שבה הוא משתמש בפסוקים מהתנ”ך. אשתמש במושגי המילים הללו בכל עת שאתייחס לארבעת קטגוריות אלו:

  1. נבואה מילולית והתגשמות מילולית – פשט,
  2. נבואה מילולית והתגשמות סוגית – רמז,
  3. נבואה מילולית ויישום – דרש,
  4. נבואה מילולית וסיכום – סוד.[5]

יהיה זה דבר נבון מצדך לשנן חומר זה. שליטה ברעיונות אלו תסייע לך בהבנת נבואות וביכולתך להגן על כתבי הקודש מפני מבקריה.

  1. ^ The Soncino Talmud (©1973 Judaica Press, Inc. and ©1965, 1967, 1977, 1983, 1984, 1987, 1988, & 1990 Soncino Press, Ltd.) is a product of Judaica Press, Inc. Brooklyn, NY, and, if included, is incorporated herein pursuant to exclusive license.

  2. ^ WordNet ® 2.0, © 2003 Princeton University

  3. ^ Feldman, Rabbi Aharon, The Juggler and the King, (Spring Valley: Philipp Feldheim, Inc.) 1990, pg. xxii

  4. ^ Encyclopedia Judaica, CD Rom Edition Version 1.0, s.v. “Literature, Jewish”

  5. ^ Fruchtenbaum, Dr. A.G., Manuscript #134 – “How the New Testament Quotes the Old Testament,” (Tustin:Ariel Ministries, 1991), pp 2-9; see also Cooper, Dr. David L., Messiah: His Historical Appearance (Los Angeles, California: Biblical Research Society, 1958), pp. 174-178